האבל הוא אחד התהליכים הנפשיים האוניברסליים ביותר, ובו זמנית, אחד המובנים פחות. אנו חיים בתרבות שדוחפת אותנו להמשיך הלאה, להשתקם במהירות, "להיות בסדר" מוקדם ככל האפשר. עם זאת, בקליניקה הפסיכולוגית, האבל מופיע שוב ושוב כתהליך שאינו נענה ללוחות זמנים חיצוניים ולא לתכתיבים חברתיים.
אנשים רבים פונים לייעוץ מבלי לקרוא לאבל בשמו. הם מגיעים בגלל חרדה מתמשכת, עצב עמום, אפטיה, עצבנות, ריקנות, נדודי שינה או תחושת תקיעות. כאשר מעמיקים בשיחה, מתגלה אובדן שלא עובד כראוי, שלב בחיים שנסגר בפתאומיות, או גרסה של החיים שכבר אינה קיימת.
מהו בעצם אבל?
האבל הוא התהליך הנפשי שבאמצעותו אדם מנסה לעבד אובדן משמעותי. לא מדובר רק במוות של אדם אהוב. אבל נעשה גם על פרידות, גירושין, שינויי חיים משמעותיים, הגירה, אובדן בריאות, פרויקטים שלא התממשו, אידיאלים שהתנפצו או קשרים שלא יכלו להתקיים.
במקרים רבים, הסבל אינו קשור רק למה שאבד, אלא לחוסר היכולת לתת מקום סמלי לאותו אובדן. כאשר אין זמן, מילים או מרחב נפשי לעיבוד, האבל נותר "תלוי באוויר" וממשיך להכאיב מתחת לפני השטח.
אבל גלוי ואבל סמוי
ישנם אובדנים המוכרים חברתית ומקבלים לגיטימציה לכאב. לעומתם, אובדנים אחרים נותרים שקופים. קל יותר לקבל תמיכה כשאדם קרוב נפטר, אך קשה יותר להסביר סבל שנובע משינוי שנחשב כ"טוב" עבורנו, או פרידה שהיינו אמורים "כבר להתגבר עליה".
קיים גם אבל על "מה שלא היה": המשפחה שלא הייתה לנו, הקשר שלא עבד, החיים שדמיינו ולא התרחשו. אבלים אלו נוטים לעורר אשמה ובלבול רב, מכיוון שהם לא תמיד נתפסים כאובדן "לגיטימי" בעיני הסביבה או האדם עצמו.
הזמן הלוגי של האבל
אחת הטעויות הגדולות ביותר היא לחשוב על אבל במונחים של זמן כרונולוגי (ימים, חודשים, שנים). בקליניקה אנו מדברים על זמן לוגי – זמן סובייקטיבי שלא ניתן להאיץ אותו מבלי לשלם מחיר נפשי.
ישנם אבלים שזקוקים להפסקות, לנסיגות לאחור, לרגעים של תקיעות לכאורה. ניסיון לכפות את התהליך ולמהר "להחלים" מוביל לרוב להופעת סימפטומים: חרדה, מיחושים גופניים, דיכאון סמוי, עצבנות או ניתוק רגשי.
האבל אינו תהליך ליניארי. הוא מתקדם, נסוג, ומתעורר מחדש. תאריכים, סצנות או סיטואציות מסוימות יכולים לפתוח את הפצע מחדש. זה לא אומר שהתהליך נכשל; זה אומר שהעיבוד הנפשי ממשיך להתרחש.
כשהאבל הופך לסימפטום
כאשר אובדן אינו יכול להיות מעובד, הכאב אינו נעלם – הוא מותמר. בקליניקה אנו צופים בכך דרך תמונות שונות: מועקה מתמדת, התקפי פאניקה, נוקשות רגשית, צורך בשליטה מוגזמת, אפטיה או קשיים ביצירת קשרים חדשים.
פעמים רבות, מאחורי פרפקציוניזם קיצוני או צורך קבוע בשליטה, מסתתר אבל שלא עובד. השליטה מתפקדת כניסיון נואש להימנע מהמגע עם הכאב של האובדן ועם חוסר האונים הכרוך בו.
אבל, זהות וטרנספורמציה
כל אובדן כרוך בטרנספורמציה סובייקטיבית. המטרה היא לא לחזור להיות מי שהיינו לפני האובדן, אלא לשלב את החוויה בתוך הסיפור האישי שלנו. האבל אינו מבקש למחוק את מה שאבד, אלא למצוא דרך חדשה לארח אותו בזיכרון ובזהות.
תהליך זה עשוי לעורר פחד. לשחרר פירושו גם להשתנות. ושינוי מחייב לוותר על ודאויות מסוימות, תפקידים וגרסאות קודמות של עצמנו.
המרחב הטיפולי והאבל
הטיפול הפסיכולוגי מציע מרחב מוגן לעבור דרך האבל. מקום שבו מכבדים את הזמן האישי, שבו הכאב אינו נשפט ושבו הרגשות יכולים להתגלות ללא דרישות חיצוניות.
דרך העבודה הקלינית – בין אם דרך פסיכואנליזה, גישה לטראומה, ויסות רגשי, EMDR או כלים טיפוליים אחרים – ניתן לתת מילים למה שנותר קפוא בתוכנו. אנו מעניקים משמעות חדשה לאובדן ומאפשרים לתהליך לזרום מחדש.
הליווי הטיפולי אינו מבטל את הכאב, אך הוא מונע ממנו להפוך לבדידות שקטה והרסנית.
הזמנה לכבד את התהליך
אם אתם מרגישים שמשהו בתוככם נסגר ואתם לא יודעים איך להמשיך; אם ישנם אובדנים שעדיין מכאיבים או שינויים שטרם מצאו את מקומם בנפש – הטיפול יכול להיות המרחב לשהות באותו זמן מבלי להאיץ בו.
אבל אינו תקלה ואינו חולשה. זוהי תגובה אנושית עמוקה מול אובדן. כיבוד הזמן שלכם הוא סוג של דאגה עצמית וחסד.
לפעמים, לעבור דרך האבל הוא הצעד ההכרחי כדי שמשהו חדש יוכל להתחיל. הטיפול הוא הזמנה לתת מקום לכאב, כדי שהוא יפסיק לתפוס את המקום של הכל.
